החלטה בתיק בר"ע 4233-08-12

1.     לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; ב"ל 7883-12-11), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22.11.2011 (להלן - הוועדה), אשר קבעה לו 10% נכות לצמיתות.

2.     ועדה רפואית לעררים מיום 19.7.2011 קבעה למבקש נכות בשיעור של 10% לפי פריט הליקוי 37(8)(ב), אשר לשונו היא זו: " שבר של גוף חוליה שהתרפא - עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו". בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי בערעור שהגיש המבקש על החלטת הוועדה, הסכים ב"כ המוסד כדלקמן: "... לאור העובדה כי הוועדה קבעה סעיף נכות המתאים למצב של שבר גוף חוליה שהתרפא, עם תזוזה ניכרת, ללא הגבלת תנועות של עמוד שדרה, מחד, ומאידך בסעיף 23 לפרוטוקול מיום 19.7.11 מציינת הוועדה ממצאים ניווניים - מקובלת עליי עמדתו של ב"כ המערער כי היה מקום לבחון התאמתו של סעיף 37(8)(ג). לפיכך, אני מסכים להשיב עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתבחן במפורט ובמנומק התאמתו של סעיף הליקוי הנ"ל למצבו של המערער".

בית הדין האזורי נתן להסכמה זו של הצדדים תוקף של פסק דין (ב"ל 23748-08-11; השופט אסף הראל, להלן - פסק הדין).

3.     לשם הבהרת העניין יוער כי פריט הליקוי 37(8)(ג), אשר מקנה 20% נכות, קובע כך: "שבר של גוף חוליה שהתרפא עם תזוזה ניכרת ושינויים ארטרוטיים, אבל בלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו"

4.     הוועדה התייחסה לפסק הדין, וסיכמה דיוניה כדלקמן: " מדובר בשבר בחוליה D12 אשר הראה גם סימני שבר וגם סימני ניוון ב- CT . הניוון כאן היה קיים בוודאי לפני התאונה. כדי שניוון כזה יופיע היו צריכים לעבור מספר שנים כדי לגרום ניוון כזה. אך בעניין זה ... CT 29/12/09 ו-17/7/10 דהיינו: מספר חודשים לאחר התאונה. אין בפרק זמן זה לגרום שינוי ניווני. ניתן להבין משמעות של סעיף 37(8)ג' רק אם עקב השבר יופיעו שינויים ניוונים, דהיינו הגורם לשינויים ניווניים הוא השבר. וכאן ההיפך הוא הנכון - השינויים הניווניים קדמו לשבר ואין לראות קשר ביניהם". נוכח האמור קבעה הוועדה כי היא חוזרת על קביעתה הקודמת. 

5.     המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, וטען בעיקרו של דבר, כי פריט הליקוי 37(8)(ג) אינו קובע כי השינויים הניווניים צריכים לנבוע דווקא מהתאונה, אלא די בכך שישנה תזוזה ניכרת של החוליה וכן שינויים ניווניים. 

6.     בית הדין האזורי הפנה לסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבע כי סמכות הוועדה היא לקבוע האם הנכות של המבוטח נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה, וכן לסעיף 120 לחוק לפיו " בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה". נוכח האמור קבע בית הדין האזורי כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין, וכי הפרשנות שנתנה לפריט הליקוי האמור לפי שיקול דעתה המקצועי - נכונה, ואין בה טעות משפטית.

7.     בבקשת רשות הערעור שלפניי חזר המבקש, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה לפני בית הדין האזורי.

8.     לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובכלל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין. הוועדה הסבירה, בהתאם לשיקול דעתה הרפואי-מקצועי, כי השינויים הניווניים שמצאה היו קיימים עוד קודם לתאונה, שכן שינויים מסוג זה מתפתחים במשך מספר שנים, ומשכך לא ייתכן כי שינויים אלו נבעו מהתאונה נוכח הזמן שעבר מהתאונה ועד לבדיקות שעמדו בפניה. אין צורך בכך שפריט הליקוי המדובר יקבע באופן מפורש כי הנכות לפיו תוענק רק במקרה שבו השינויים הניווניים נובעים מהתאונה, שכן לכך מתייחסים הסעיפים 118 ו-120 אליהם הפנה, בצדק, בית הדין האזורי. תפקידה של הוועדה להעניק נכות אך ורק בגין ליקוי הנובע מהפגיעה בעבודה. משכך, הפרשנות שנתנה הוועדה לפריט הליקוי המדובר נכונה מבחינה משפטית. באשר לטענת המבקש לפיה הוועדה לא בחנה את האפשרות שהתאונה החמירה את השינויים, ייאמר כי משעה שהוועדה שללה את הקשר הסיבתי בין השינויים הניווניים לבין התאונה, ונוכח קביעתה כי הזמן שעבר בין התאונה לבדיקות אינו מספיק לגרום לשינוי ניווני, הרי שלא מצאתי כי היה על הוועדה להתייחס מפורשות לשאלת ההחמרה. נוכח האמור, ומשהוועדה מילאה אחר הוראת פסק הדין, לא מצאתי כי יש מקום למתן רשות הערעור.

9.     סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום,יט' אב התשע"ב (7 אוגוסט 2012), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: